למה אני מתנצל על הכל,
גם כשזה לא באשמתי?

מישהו נתקל בך ברחוב - ואתה זה שאומר "סליחה". המלצר הביא את המנה הלא נכונה - ואתה מתנצל שהערת לו. חבר מאחר לך רבע שעה - וכשהוא מגיע, אתה פותח ב"סליחה שאתה חייב לחפש חניה". מישהו דוחף אותך בתור - ואתה זז אחורה עם חיוך של התנצלות.

"סליחה" נהיה מילת הפתיחה של כל משפט שלך. אפילו כשאתה מבקש משהו שמגיע לך לגמרי - קודם סליחה, ואז הבקשה.

וזה כבר מזמן לא ניקוד. זה רפלקס.

זה לא נימוס. זו הודעה סמויה למערכת.

אנשים אוהבים לומר לעצמם "אני פשוט מנומס". אבל שים לב מה קורה בפועל: אתה מתנצל לפני שקרה משהו רע. אתה מתנצל על עצם הנוכחות שלך במרחב. אתה מתנצל על כך שהעולם צריך להכיל אותך.

"סליחה שאני לוקח לך זמן." "סליחה על ההודעה הארוכה." "סליחה שאני מטריד." המשפט הזה, שחוזר על עצמו עשרות פעמים ביום, שולח למערכת של עצמך אותה הודעה שוב ושוב:

ואם אתה מזין את המערכת בזה מאה פעם ביום, במשך שנים - תבין למה ערך עצמי לא ממש עולה. הוא מרוסס בסליחה כל בוקר מחדש.

מאיפה זה מתחיל

בפסיכולוגיה יש מושג של תגובת Fawn (מונח שטבע המטפל פיט ווקר) - זה אחת מארבע תגובות ההישרדות של המערכת (יחד עם fight, flight, freeze). כשהילד מרגיש שכעס של מבוגר משמעותי הוא סכנה, הוא לומד: אם אני אקדים להסתדר, אם אני אקח על עצמי אחריות מראש, אם אני אתנצל - הכעס לא יגיע אליי.

ההתנצלות הכפייתית היא לא חולשה. היא היתה פעם, בילדות, אסטרטגיית הישרדות מבריקה. היא באמת עבדה. הבעיה היא שהיא נשארה איתך כברירת מחדל גם בגיל 35, בשיחה עם קולגה שלא מסוכן בכלל.

המערכת עדיין רואה סכנה במקום שאין בו סכנה, ומפעילה את הכלי הישן: תקדים להתנצל, ואולי הם לא יכעסו.

המחיר שאתה לא רואה

"מה כבר קרה? מילה קטנה." אבל שים לב לשלושה מחירים שקטים:

• אתה לוקח אחריות שלא שלך. כשאתה מתנצל שהמלצר טעה, אתה בפועל אומר "האמת, כנראה הזמנתי לא ברור". המערכת שלך מפנימה את זה. עוד סיבה קטנה למה אתה לא בסדר.
• אתה מלמד אנשים איך להתייחס אליך. כשאתה מתנצל על בקשות סבירות, אנשים לומדים בלי ששמו לב שהבקשות שלך הן טרחה. הם לא רעים - אתה סימנת להם שככה זה.
• אתה משדר חוסר ביטחון בלי לרצות. "סליחה על ההודעה" לפני משפט חכם ורלוונטי - מנטרל את המשפט. המקצועיות שלך, הרעיון שלך, הנוכחות שלך - כולם מתחילים במינוס.

מה כן עובד

• 1. תחליף את "סליחה" ב"תודה". "סליחה שחיכית" הופך ל"תודה שחיכית". "סליחה על ההודעה הארוכה" הופך ל"תודה שקראת עד הסוף". אותו רגע חברתי - הפוך לגמרי: מהתנצלות על נוכחות, לאסירות תודה על נוכחות של האחר. זה נשמע קטן. זה לא קטן.
• 2. תעצור לפני "סליחה" ותשאל: על מה בדיוק? אם התשובה היא "לא יודע, סתם" - אל תגיד. פעם בפעם, השאלה הזאת קוטעת את הרפלקס. המערכת מתחילה להבחין בין התנצלות אמיתית (עשיתי משהו שפגע) לבין רפלקס הישרדות ישן.
• 3. תבקש בלי הקדמה. "יש לי בקשה קטנה, זה בסדר להטריד רגע?" - החוצה. פשוט: "יש לי בקשה." מנוסח בשקט, בלי אגרסיה, בלי הצטדקות. אתה תופתע כמה קל האחר מקבל את זה. הבקשה שלך היתה בסדר מלכתחילה.
• 4. תבין שזה לא באמת עניין של מילה. אפשר להחליף את "סליחה" ב"תודה" מאה פעם - וזה יעזור. אבל אם אתה לא נוגע בשורש (העמדה של "אני צריך להצדיק את הנוכחות שלי כדי לקבל אהבה") - "סליחה" יחזור בגרסה אחרת. הצחקוק המבטל בסוף כל משפט. ה"לא נורא" האוטומטי. ההסבר המיותר. השורש הוא ערך עצמי, וזה מה שצריך לעבוד עליו לעומק.

על המנגנון המלא של ריצוי - מאיפה הוא בא, מה הוא עולה לך באמת, ואיך יוצאים ממנו - כתבתי בהרחבה בדף על ריצוי.