למה הראש לא מפסיק - ומאיפה זה באמת מגיע.
חשיבת יתר היא לופים מחשבתיים שלא מובילים לאף פתרון
רוב האנשים כשנתקלים בחשיבת יתר מנסים או להפסיק לחשוב,
או להעסיק את עצמם כדי שלא יהיה להם זמן לחשוב.
כשבפועל אנחנו רואים שגם זה וגם זה לא עובד.
כי ממש כמו החוק השלישי של ניוטון: "כשאני מפעיל כוח על עצם זר,
אותו עצם מפעיל אותה התנגדות חזרה."
אותו דבר קורה לנו כשאנחנו מנסים להילחם בחשיבה.
כי אם אני מנסה להימנע מלחשוב שאני לא מעניין, ושאני שקוף,
ושלמה לעזאזל כל כך אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי?
ולמה אני תמיד נתקע שעות?
אני קודם כל צריך להחזיק במחשבה, שככה אני חושב.
וממש כמו אדם שעושה הכל כדי לא לפגוש נמר,
מה שיהיה בתודעה שלו שבכל רגע נתון הוא עלול לפגוש נמר.
מה שיגרום לדריכות, סטרס, ולופ בלתי פוסק של חשיבה.
חשיבת יתר מקורה במנגנון הגנה - בעבר החשיבה הזאת עזרה לנו לייצר ביטחון
כדי להתחבב על אנשים, השתמשנו במנגנון הזה כדי לנחש
איך אנשים יאהבו אותנו, ויישארו איתנו, וככה מנענו מעצמנו לקבל דחייה.
הפכו את התגובה שלהם לאישור שלנו אם אנחנו טובים או לא.
ומתוך זה למדנו לייצר ביטחון, ושליטה של אשליה באישור חיצוני.
המנגנון הזה מופעל מאחת משתי עמדות פנימיות -
שתי נקודות מוצא שמהן אתה פוגש את העולם.
העמדה היא לא הסיבה לחשיבת היתר, אלא המקום שממנו אתה פועל.
הערה חשובה: זה אחד המנגנונים העמוקים והנפוצים שמייצרים חשיבת יתר - לא הסיבה היחידה. יש אנשים שאצלם זה קשור גם למזג, לרגישות הטבעית, ללחץ מתמשך או להרגלים מחשבתיים. המודל הזה נועד לתת שם ולפתוח דלת, לא לקבע אבחנה.
שתי העמדות
לרוב האנשים קיימות שתי העמדות,
והם נעים ביניהן לפי הסיטואציה.
אבל בדרך כלל יש עמדה אחת שאליה חוזרים אוטומטית -
ברירת המחדל של המערכת. זה ההבדל בין השתיים.
מאיפה זה בא: בילדות נלמד שכדי שיאהבו אותך, אתה צריך
להיות מושלם. להוכיח את עצמך, להביא ערך, לא לטעות - אחרת האהבה בסכנה.
למדת לחזות מה יגרום לאנשים לאהוב אותך, ואיך עליך להתנהג על מנת לקבל חיבה.
ולפי כך, שינית את הפעולות שלך וויתרת על עצמך על מנת להיות חלק ולקבל אהבה.
איך זה נראה: הבמאי חייב לשלוט בסצנה. הוא חושב על כל פרט מראש, מביים כל סיטואציה, שוקל כל מילה וכל מחשבה - כדי שלא ייווצר מצב שבו הוא נחשף ונפגע.
מה משחרר: ללמוד להרגיש נאהב בלי קשר לתוצאה. כשהביטחון
כבר לא תלוי בביצוע המושלם הבא - אפשר להרפות מהשליטה.
ליצור ביטחון ואהבה ממקור פנימי במקום אישור חיצוני -
להרגיש ולדעת שאני חלק ושייך,
שאני ראוי לקשרים ומערכות היחסים שאני רוצה.
ששום דחייה או כישלון לא מגדיר את מי שאני.
ואני יכול ומגיע לי לייצר את הקשרים ומערכות היחסים שאני רוצה בעולם.
מאיפה זה בא: מגיל צעיר נלמד שהעולם מקום מסוכן. שאי אפשר לסמוך על אף אחד, שבכל רגע יכולים לפגוע בך או לנצל אותך.
איך זה נראה: הבלש סורק איומים בלי הפסקה ומריץ את התרחישים הגרועים ביותר - כדי לא להיתפס לא מוכן, וכשזה יגיע, להיפגע פחות.
מה משחרר: לחזור למיקוד פנימי.
לדעת ליצור ביטחון בבחירות שלך, ביכולת שלך להציב גבולות,
ושלא משנה מה יקרה, אתה יכול לשחרר ולהיות בטוח.
לחוות את העולם ואת האנשים כמקום בטוח וטוב. שאתה יכול להוריד את
הדריכות, כי אתה לא לבד מול סכנה מתמדת.
שתי העמדות נראות הפוכות, אבל הן מחפשות בדיוק את אותו דבר: ביטחון ואהבה.
הבמאי מנסה להשיג ביטחון דרך שליטה והוכחת ערך. הבלש מנסה להשיג אותו דרך דריכות והיערכות לסכנה. אותו צורך עמוק - שתי אסטרטגיות שונות להגיע אליו.
לרוב היא נבנתה מוקדם, מתוך אחת משתי חוויות:
זה יכול להיווצר גם מאירוע רגשי קיצוני מאוחר יותר, לא רק בילדות. אבל שים לב לדיוק אחד:
ולכן - לא כל אדם מפתח את זה, ולא תמיד מהילדות.
לתת שם לעמדה זה לא לפתור אותה. בני אדם הם לא משוואה מתמטית - לכל אחד יש אמונות שונות, דרך שונה שבה הן הונחלו לו, ומוח שמעבד אותן אחרת.
זיהוי העמדה הוא ההתחלה: הרגע שבו הרעש בראש מקבל פשר, ואתה מבין שאתה לא "מקולקל" - אתה פשוט פועל ממקום שנבנה בך מזמן. משם מתחילה העבודה האמיתית, וזו עבודה אישית.