מאת ידעאל חזן
מישהו בעבודה שולח הודעה: "תוכל להחליף אותי במשמרת של שבת?". עוד לפני שבדקת מה יש לך בשבת, עוד לפני שהבנת אם אתה בכלל פנוי, האצבעות שלך כבר הקלידו "כן, בטח, סמוך עליי". שלוש שניות אחרי זה אתה מבין שהבטחת לאשתך לנסוע לים.
או שחברה מציעה "בוא נצא ביום חמישי לארוחה", ולפני שהספקת לחשוב כמה אתה מת מעייפות השבוע, יצא לך "סגור, מחכה לזה". ובדרך הביתה אתה כבר מחפש תירוץ איך לבטל.
הדפוס הזה מוכר לך? אתה לא חסר רצון, ואתה לא חלש. יש פה מנגנון שלם שעובד הרבה יותר מהר מהמחשבה המודעת שלך.
כשאני עובד עם אנשים על זה, הם מגיעים משוכנעים שיש להם "בעיה בלהגיד לא". אבל האמת היא אחרת: הבעיה היא לא ש-"לא" קשה לך להגיד. הבעיה היא ש-"כן" יוצא לפני שהיה בכלל שאלה בפנים.
במילים של פסיכולוגיה, זה נקרא תגובת Fawn - תגובת ההישרדות הרביעית, אחרי Fight, Flight ו-Freeze. כשהמערכת העצבית מזהה את הסיטואציה של "מישהו רוצה ממני משהו" כאיום (גם אם קטנטן), היא לא בוחרת בלהילחם, לברוח או לקפוא - היא בוחרת להתרצות. מהר. לפני שהאיום יחריף.
זאת אומרת, ה-"כן" האוטומטי שלך הוא לא נימוס. הוא הדרך של המערכת שלך לנטרל סכנה. ברגע שהצד השני קיבל את מה שרצה, אתה חוזר להיות בטוח. גם אם המחיר הוא היום הפנוי היחיד שלך השבוע.
תחשוב על הילד שהיית. ילד שלמד שכשהוא מרצה - אבא מחייך. כשהוא מתנגד - אמא עצבנית. כשהוא "ילד טוב" - יש אהבה. כשהוא "ילד קשה" - יש ריחוק, אולי צעקות, אולי שתיקה קפואה שהורגת יותר מכל צעקה.
הילד הזה לא ישב וחשב "אוקיי, אני אפתח אסטרטגיה של ריצוי". הוא פשוט למד, כמו שלומדים להרים את היד מהאש. "כן" = בטוח. "לא" = מסוכן. הגוף שלו רשם את המשוואה בתוך שרירי הפנים, הגרון, הכתפיים. היום, 30 שנה אחרי, כשמישהו מבקש משהו, אותם שרירים זזים לפני שהמחשבה בכלל נדלקת.
זה לא זיכרון. זה אוטומט. בדיוק כמו שאתה לא "זוכר" איך לרכוב על אופניים - פשוט עולה ורוכב. אתה לא "זוכר" להגיד כן - פשוט אומר.
כל "כן" שיצא לפני שחשבת, גובה אחר כך פי שלוש:
אם זיהית את עצמך פה חזק, זה בלב של התבנית שאני קורא לה ריצוי - ושם אני מסביר למה היא נבנתה ואיך בעצם מפרקים אותה.
