מאת ידעאל חזן
פתחת את הטלפון לשנייה. סתם, לנוח קצת בין משימה למשימה. גלילה, גלילה - וופ. מישהי שאתה מכיר מהצבא פתחה עסק שמתפוצץ. חבר מהאוניברסיטה בטיול שני השנה. מישהו שהיה איתך בכיתה ז' נראה כמו דוגמן.
סגרת את הטלפון אחרי חמש דקות - ומשהו קטן בפנים כבר עקוץ. אתה עוד לא יודע להגיד מה בדיוק, אבל אתה קצת פחות ממה שהיית לפני הגלילה.
אתה יודע שכולם משדרים רק את החלקים היפים. אתה יודע שזו הצגה. ובכל זאת ההשוואה קורית אוטומטית, בלי לבקש רשות.
חשוב שתדע דבר אחד לפני הכל: המוח שלך בנוי להשוואה חברתית. זה לא באג, זה פיצ'ר עתיק. עשרות אלפי שנים אנחנו חיים בשבטים, והדבר שהכי חשוב להישרדות שלנו הוא איפה אנחנו מדורגים בקבוצה. מי מעליי, מי מתחתיי, איפה המקום שלי.
בשבט של חמישים איש זה עבד מצוין. היום המוח הזה מקבל בבוקר אחד שני מיליון "בני שבט" - שכולם משדרים רק את הפסגות שלהם. חתונות, קידומים, גופים, טיולים, ילדים מצליחים. המוח לא יודע להבדיל בין "פיד" ל"שבט". הוא רק סופר, ומסיק: "אני בתחתית."
כולם חווים את זה - אבל לא כולם באותה עוצמה. אם אתה אדם רגיש, אם יש לך חשיבת יתר, אם ערך עצמי הוא נושא רגיש אצלך - ההשוואה לא נשארת ברמה של "אה, הוא הצליח, יופי לו". היא צוללת עמוק יותר.
אצלך היא לא מספרת לך שיש לו יותר. היא מספרת לך משהו עליך. "אתה מפגר." "אתה לא מספיק." "כולם הבינו משהו שאתה עדיין לא." זה כבר לא נתון - זה שיפוט על מי שאתה.
כאן נכנס הבדל שאני חוזר עליו בלי הפסקה עם מתאמנים:
ההבדל הזה הוא הכל. מצב אפשר לשנות מחר. זהות היא משהו שאתה סוחב איתך. וכשההשוואה נחתמת כזהות - היא לא מסתיימת כשסוגרים את האפליקציה. היא נשארת.
תשים לב לרגע. כשאתה גולל ומרגיש את הדקירה - מה בדיוק אתה מרגיש? זו לא באמת קנאה בטיול הספציפי הזה. אתה גם לא באמת רוצה את הרכב החדש שלו. משהו אחר קורה.
הרוב המוחלט של האנשים שאני עובד איתם מגלים בסוף שמה שכואב זה משהו כזה: "אם הוא שם - אני צריך גם להיות שם. ואם אני לא - יש איתי משהו לא בסדר."
זו לא השוואה. זה תנאי ערך. משפט פנימי שקבוע בתת-מודע ואומר לך: "ערכי תלוי בזה שאגיע לאיפה שכולם. אחרת אני שווה פחות." כשהמשפט הזה יושב שם ברקע, כל פיד הופך למבחן. כל סטורי הוא ציון. ומספיקה גלילה של חמש דקות כדי להיכשל בעשרים מבחנים ברצף.
ולמי שרוצה ללכת עמוק יותר - הפתרון האמיתי הוא לא לחסום את הטריגר. הפתרון הוא לשנות את המשפט הפנימי שמפעיל אותו. כל עוד יש לך אמונת שורש שאומרת "הערך שלי תלוי בהישגים", תמיד תמצא פיד חדש להיפצע ממנו. וכשעובדים על האמונה עצמה - אותו פיד פתאום נהיה פחות מעניין.
אם זה מה שאתה מזהה בעצמך, כתבתי בהרחבה על שורש התחושה הזאת בדף על ערך עצמי - איך הוא נבנה, איך הוא נשבר, ואיך עובדים על הבסיס עצמו.
עוד מאמרים
