מאת ידעאל חזן
חברה שלחה הודעה בלי אימוג'י בסוף. אתה כבר מריץ בראש מה קרה, מה עשית, למה היא כועסת. אולי היא בכלל פשוט הייתה בפקק.
אבא שלך אמר "אוקיי" בטון קצת שטוח. שעתיים אחרי אתה עדיין חוזר לזה, מנתח, מנסה להבין אם זו הייתה ביקורת סמויה.
בבוקר עברת ליד קולגה במסדרון והוא לא אמר שלום. יש סיכוי שהוא פשוט לא ראה אותך. אתה יודע את זה. ובכל זאת - משהו בפנים כבר נדלק.
קודם כל בוא ננקה שם רע: להיות רגיש זה לא פגם. הרגישות הזאת היא בדיוק מה שהופך אותך לאדם שרואה, מרגיש, מבין. הבעיה היא לא הרגישות עצמה - הבעיה היא איך המערכת הפנימית מפרשת את מה שנכנס.
תחשוב על זה ככה: כולנו הולכים כל היום עם מסנן. המסנן שלך מכויל להתריע על סכנה חברתית - עלבון, דחייה, אכזבה. ברירת המחדל שלו היא לא נייטרלית. היא חשדנית. כל אימוג'י חסר, כל טון שטוח, כל שתיקה - נכנסים דרך המסנן הזה ויוצאים מסומנים באדום.
בעבודה עם אנשים רגישים אני רואה שוב ושוב את אותה עמדה פנימית בבסיס. אני קורא לה הבלש: זו העמדה שאומרת בשקט, עמוק בפנים - "העולם עומד לפגוע בי, ואני חייב להיערך מראש".
הבלש לא ממתין לפגיעה. הוא סורק. כל אינטראקציה נכנסת לחדר החקירות שלו, ונבדקת: יש כאן איום? יש כאן דחייה סמויה? יש משהו שאני מפספס? וכשמסנן מחפש איומים - הוא מוצא. גם איפה שאין.
העמדה הזאת לא נבחרת. היא נבנית. מבנה אישיות רגיש מלכתחילה, ילדות שבה התגובות של הסובבים היו לא צפויות, רגע שבו כן נפגעת חזק ולא הייתה מי שיחזיק אותך - הכל מלמד את המערכת לקח אחד: עדיף להיערך מראש מאשר להיתקע לא מוכן.
יש כאן הטיה קוגניטיבית מוכרת שנקראת הטיית העוינות: המוח נוטה לייחס כוונה שלילית להתנהגות עמומה. שתיקה = כעס. הודעה קצרה = איתות רע. אצל אנשים עם רמת ערך עצמי נמוכה זה מוגבר פי כמה - כי אם בפנים אני מרגיש שאני "לא מספיק", כל סימן דו-משמעי הופך להוכחה.
זה גם עובד יד ביד עם חשיבת יתר. הבלש מזהה איום, המחשבות ממריאות, מתחיל שחזור: "מה אמרתי לו אתמול? אולי זה בגלל ההודעה ההיא? אולי הוא סיפר למישהו?" תוך רבע שעה בנית סרט שלם - על בסיס אימוג'י אחד חסר.
אם זיהית את עצמך כאן - המנגנון של הבלש, המחשבות שרצות מיד לגרוע ביותר, התחושה שכל הודעה זו חקירה - הרחבתי על כל זה בדף על חשיבת יתר, כולל איך יוצאים מהעמדה הזאת.
עוד מאמרים
