מאת ידעאל חזן
השיחה נגמרה לפני שעתיים. אתה כבר בבית, מקלחת, סדרה ברקע. ובראש שלך - אותה שיחה, שוב. משפט שאמרת, הבעה שלו, שנייה שבה שתקת יותר מדי, בדיחה שלא נחתה.
אתה מריץ אותה כמו סרט - עוצר, מריץ אחורה, עוצר שוב. מה הוא חשב כשאמרתי את זה? למה עניתי ככה? הוא נשמע קר בסוף, נכון? נעלב? מתחרט שנפגשנו?
ומחר בבוקר, כשאתה נזכר בזה - אתה תרגיש קצת מטומטם. כי אתה יודע לוגית שהוא כבר מזמן לא חושב על זה. אבל זה לא עוצר את השחזור. למה?
את זה חשוב לומר קודם: השחזור הזה הוא לא סימן שאתה "אדם עמוק שאכפת לו מיחסים". זו לא רגישות עודפת שצריך להתנצל עליה. זה מנגנון הגנה - ויש לו שם בפסיכולוגיה: Post-Event Processing, עיבוד לאחר אירוע. המוח חוזר אחורה כדי לסרוק אחר מה שהיה יכול להשתבש.
זה קרוב משפחה של רומינציה - אותה לעיסה אינסופית של מחשבה שלא מובילה לשום מקום. המחקר על רומינציה מראה משהו לא נעים: היא מרגישה כמו פתרון בעיות, אבל היא לא. פתרון בעיות מגיע לתשובה. רומינציה רק שואלת את השאלה שוב.
חשיבת יתר תמיד מופעלת מאחת משתי עמדות פנימיות. השחזור הזה של שיחות - הוא כמעט תמיד הבלש: העמדה של "העולם עומד לפגוע בי". הבלש מריץ תרחישים. הוא מחפש ראיות. הוא סורק את השיחה שוב ושוב כי הוא בטוח שיש שם משהו - הוכחה שנפגעת, שנדחית, שהוא כועס עליך.
לפעמים הבמאי נכנס גם - העמדה של "אסור לי להיפגע". הבמאי לא סורק סכנה. הבמאי מנסה לתקן. "אם הייתי אומר את זה אחרת, הכל היה יוצא מושלם. בפעם הבאה אני אתכנן טוב יותר."
שתי העמדות עובדות על אותה אשליה: אם רק אריץ את זה מספיק פעמים, אני אגיע לתשובה שתרגיע אותי. אבל תשובה כזאת לא קיימת - כי לא באמת שם הבעיה.
כי אלה הרגעים היחידים ביום שבהם הבמה מתפנה. כל השאר נדחק החוצה, והשומר סוף סוף מקבל קהל. זה גם למה זה מרגיש שאין לך שליטה על זה - אתה לא באמת בוחר להריץ את הסרט. הוא רץ עליך.
ויש עוד שכבה: כשערך עצמי נמוך, ברירת המחדל של המערכת היא "סביר להניח שפישלתי". אז השחזור הוא לא חיפוש נייטרלי - הוא חיפוש עם תוצאה מוגדרת מראש. אתה לא בודק אם השיחה הייתה טובה. אתה מחפש איפה בדיוק היית פחות טוב.
על שתי העמדות הפנימיות של חשיבת יתר, על ההבדל בין הבמאי לבלש ואיך יוצאים מהלופ - כתבתי בהרחבה בדף על חשיבת יתר.
עוד מאמרים
