מאת ידעאל חזן
שיתפת מישהו קרוב במשהו שמסתובב לך בראש. הוא הקשיב, הנהן, ואז אמר את זה: "אחי, פשוט תפסיק לחשוב על זה."
והוא התכוון לטוב. באמת. אבל שים לב מה קרה בפנים באותו רגע: לא רק שהמחשבה לא נעלמה - עכשיו נוספה עליה עוד שכבה. "למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה? מה לא בסדר איתי?"
זה לא באג שלך. ככה המוח בנוי - ויש על זה ניסוי מפורסם.
בשנות ה-80, פסיכולוג בשם דניאל וגנר ביקש מאנשים דבר אחד פשוט: אל תחשבו על דוב לבן. התוצאה? הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר אחר. ומי שהתבקש לדכא את המחשבה - חשב עליה אחר כך יותר ממי שהתבקש לחשוב עליה בכוונה.
הסיבה גאונית בטירוף שלה: כדי לוודא שאתה לא חושב על משהו, המוח חייב להחזיק אותו ברקע - "רגע, אני עדיין לא חושב על הדוב?" - וכל בדיקה כזאת היא בעצמה מחשבה על הדוב. ניסיון הדיכוי הוא הדלק של המחשבה.
וכאן החלק שרוב האנשים מפספסים: חשיבת יתר היא לא הרגל רע ולא תקלה. היא מנגנון הגנה. איפשהו בדרך, חלק ממך למד שהעולם עלול לפגוע - והגייס את הראש כשומר: לחשוב על הכל מראש, לסרוק כל תרחיש, לנתח כל מבט.
עכשיו תחשוב על זה רגע. יש לך שומר שמאמין בכל ליבו שהוא מציל אותך. מה קורה כשאתה צועק עליו "תפסיק"? הוא לא נעלם - הוא נבהל. מבחינתו, אם הוא יפסיק לשמור, תיפגע. אז הוא שומר חזק יותר.
אי אפשר לפטר שומר בצעקות. אפשר רק להראות לו, צעד אחרי צעד, שאתה כבר לא צריך שמירה צמודה.
שלושת הכלים האלה מנהלים את הסימפטום - וזה כבר הרבה. אבל השינוי העמוק קורה במקום אחר: בעמדה הפנימית שמפעילה את השומר מלכתחילה. כשהיא משתנה, השומר פשוט מקבל פחות עבודה.
על שתי העמדות האלה - "הבמאי" ו"הבלש" - כתבתי בהרחבה בדף על חשיבת יתר. אם זיהית את עצמך במאמר הזה, זה ההמשך הטבעי.
עוד מאמרים