מאמר · ריצוי

למה אני מרגיש אחראי
לרגשות של כל אחד סביבי?

מאת ידעאל חזן

אתה יושב עם חברים בפאב. הכל טוב. ואז אחד מהם שותק לרגע. לא כועס, לא נעלב - סתם שקט. ואתה כבר בפנים. "מה עשיתי? משהו שאמרתי? הוא בקטע שלי בכלל?" תוך שנייה אתה כבר מנסה להצחיק אותו, לשאול שאלה, להזיז את השיחה למקום שירים לו את הפרצוף.

בבית, אמא שלך במטבח בטון קצת נמוך - ואתה כבר סורק מה קרה, ומה אפשר לעשות. חברה בעבודה קיבלה משוב לא נעים - ואתה חושב על זה בערב יותר ממה שהיא חושבת.

אתה חי בעולם שבו כל הרגשות של כולם הם קצת שלך. וזה מתיש.

זו לא אמפתיה. זו עבודה

חשוב לעשות פה הבחנה, כי היא משנה הכל. אמפתיה זה להרגיש עם מישהו. לזהות מה עובר עליו, ואולי להיות שם בשבילו.

מה שאתה עושה זה משהו אחר - זה לקחת אחריות על מה שעובר עליו. לא רק לזהות שהוא לא במיטבו, אלא להרגיש שאם לא תעשה משהו עכשיו, זו אשמתך שהוא ממשיך להרגיש ככה.

בפסיכולוגיה קוראים לזה לפעמים "עבודה רגשית" - Emotional Labor. במקור זה מונח שתיאר עובדים שצריכים לנהל את הרגשות של לקוחות. אבל אצל אנשים מסוימים זה לא מקצוע - זה מצב ברירת מחדל. אתה עושה את זה כל הזמן, לכולם, בלי שאף אחד ביקש.

אמפתיה זה להרגיש את מה שהוא מרגיש.
ריצוי זה להרגיש שאתה חייב לתקן את זה.

איך זה התחיל

אף אחד לא נולד סורק חדרים. זו מיומנות שלומדים. וברוב המקרים לומדים אותה בבית, בגיל צעיר, כשהיינו תלויים לגמרי במבוגר שאחראי עלינו.

אם גדלת עם הורה שהיה לפעמים בסדר ולפעמים לא - עצבני, מדוכא, נסער, לא צפוי - אז המערכת שלך עשתה את החישוב היחיד ההגיוני שילד יכול לעשות: "אם אני אלמד לזהות מוקדם באיזה מצב הוא, ואלמד איך להרגיע אותו - זה יהיה בטוח יותר בבית שלי".

אז הפכת לרדאר. לא כי היית ילד מיוחד - כי לא הייתה לך ברירה. וכשילד גדל בסביבה שבה האהבה או השקט תלויים במצב הרוח של מישהו אחר, הוא לומד לרצות את מצב הרוח הזה. זו לא בחירה, זו הישרדות רגשית.

זה הבסיס של ריצוי. בפסיכולוגיה זה מכונה תגובת Fawn - אחת מארבע תגובות ההישרדות (Fight, Flight, Freeze, Fawn). במקום להילחם או לברוח, אתה מפייס. וזה עבד. בילדות זה שמר עליך. הבעיה שהמערכת לא ידעה מתי להפסיק.

מה קורה עכשיו, בגוף בוגר

אתה כבר לא ילד. אף אחד לא באמת יפגע בך אם אמא של חברך במצב רוח לא משהו. אבל המערכת שלמדה לסרוק עדיין דולקת - 24/7. וזה מייצר כמה דברים כבדים:

ההבדל בין "אכפת לי" ל"אני חייב"

אני רוצה להיות מדויק פה, כי הרבה אנשים שקוראים את זה נבהלים. "אז מה, שיהיה לי לא אכפת מאנשים?"

ממש לא. הרגישות שלך היא נכס - היא הופכת אותך לחבר טוב, לבן זוג עמוק, לאדם שרואים בו. השאלה היא לא אם להרגיש את האחרים, השאלה היא מאיזו עמדה אתה מרגיש אותם.

"אכפת לי" זה לראות שמישהו לא בטופ, ולהחליט אם ואיך אני רוצה להיות שם בשבילו. יש בי מרחב.

"אני חייב" זה שהמערכת נדלקת אוטומטית, בלי שאלה, עם תחושה בבטן שאם לא אעשה משהו, קרה משהו רע. אין בי מרחב. יש רק חובה.

אתה לא אחראי על מצב הרוח של אף אחד.
גם לא של מי שאמרו לך פעם שכן.

אז מה כן עוזר

זו הסיבה שאני לא מאמין ב"תשתחרר מזה" או "פשוט תגיד לא". זה לא עובד ככה. המערכת הזאת נבנתה על אמונה שהיה לה אמת בילדות, ועכשיו היא כבר לא רלוונטית - אבל היא עדיין נכתבה בשפה שהתת-מודע מדבר. שם צריך לעבוד. על שתי העמדות שממנן זה נובע ואיך מזהים מאיזו מהן אתה פועל, כתבתי בהרחבה בדף על ריצוי.

המשך קריאה

העסקה השקטה: מה אתה משלם כדי שכולם יהיו מרוצים

לקריאת המאמר ←

למה אני מרגיש אשם אחרי שאמרתי לא?

לקריאת המאמר ←
ידעאל חזן - מאמן מנטלי
נכתב על ידי ידעאל חזן

מאמן מנטלי ומאסטר NLP מוסמך (מכללת תוצאות, 2024), בוגר הסמכת מאמנים של תות תקשורת ותוצאות (2022). ליוויתי יותר מ-100 אנשים בתהליכים אישיים - לבטא את עצמם באמת, להפסיק לרצות, ולהוריד את עומס המחשבות. עוד עליי ←

עודכן: ספטמבר 2026