מאת ידעאל חזן
מילאת את היומן עד הסוף. עוד עבודה, עוד אימון, עוד פגישה. פודקאסט באוזניים בדרך לאוטו, סדרה בזמן האוכל, גלילה באינסטגרם בתור לקופה. אף רגע מת לא נשאר בלי תעסוקה.
ומבחוץ זה אפילו נראה מרשים. "וואו, איזה עסוק אתה. איזה פרודוקטיבי."
אבל אתה יודע משהו שהם לא יודעים: אתה לא עסוק כי אתה חייב. אתה עסוק כי ברגע שנהיה שקט - הראש מתחיל.
בוא נהיה הוגנים: זה באמת עובד. זמנית. כשאתה עמוק בתוך משימה, למוח פשוט אין רוחב פס לרוץ על השיחה מאתמול או על התרחיש של מחר. ההעסקה תופסת את כל הערוצים - והלופ נדחק הצידה.
בגלל זה זו האסטרטגיה הכי נפוצה שיש אצל בעלי חשיבת יתר. היא לא טיפשית - היא הגיונית לגמרי. מצאת כפתור שמנמיך את הרעש, ואתה לוחץ עליו שוב ושוב.
הבעיה היא מה שקורה כשהכפתור משתחרר.
חשיבת יתר היא מנגנון הגנה - שומר שסורק סכנות ומנסה להגן עליך. וכשאתה מעסיק את עצמך בלי הפסקה, אתה לא מפטר את השומר. אתה רק דוחה את המשמרת שלו.
אני רואה את זה אצל מתאמנים כל הזמן. אנשים עסוקים, מצליחים, שרצים כל השבוע בלי לעצור - ואז מגיעה החופשה. או השבת. או סתם ערב ראשון בלי תוכניות. ומה קורה ברגע השקט הראשון?
זה גם למה הראש תוקף דווקא בלילה, במקלחת, בנהיגה. אלה לא רגעים אקראיים - אלה הרגעים היחידים ביום שבהם הבמה מתפנה. השומר חיכה בסבלנות כל היום, ועכשיו סוף סוף יש לו קהל.
וכאן זה נהיה יקר באמת, כי ההעסקה התמידית גובה שני מחירים במקביל:
שים לב לפרדוקס: האסטרטגיה שנועדה להרגיע את חשיבת היתר - היא בדיוק מה שמתחזק אותה.
על המנגנון המלא של חשיבת יתר - הבמאי, הבלש, וחמש דרכים לצאת מהלופ - כתבתי בהרחבה בדף על חשיבת יתר.
עוד מאמרים