מאת ידעאל חזן
העבודה סוף סוף יציבה. בזוגיות שקט. הבריאות בסדר. אין איזה אסון פתוח שצריך לכבות. ובדיוק עכשיו, במקום להירגע לתוך הטוב הזה - אתה מרגיש משהו קצת מוזר בבטן.
משהו שלוחש: "רגע, זה טוב מדי. מה אני לא רואה?"
ואז הראש כבר מתחיל לסרוק. מה יכול להתפרק? מאיפה תגיע המכה הבאה? אולי בעבודה. אולי בבית. אולי משהו רפואי שעוד לא התגלה. אתה לא נהנה מהרגע - אתה שומר עליו.
הדבר הראשון שחשוב לדעת: אתה לא בן אדם שלילי. אתה לא "מקלקל לעצמך". המערכת שלך פשוט למדה מתישהו שרגעים טובים הם מסוכנים - כי אחריהם הגיע משהו רע. אולי לא פעם אחת. אולי הרבה פעמים.
אז המוח עשה חשבון הגיוני לגמרי: אם ההפתעה כואבת כל כך, עדיף להתכונן אליה מראש. עדיף לא לרדת מהמשמר. עדיף לא ליפול מגובה.
בפסיכולוגיה קוראים לזה לפעמים "waiting for the other shoe to drop" - מחכה שהנעל השנייה תיפול. אתה שומע את הראשונה נוחתת (משהו טוב), ובמקום להירדם אתה שוכב ער ומחכה לשנייה.
בעבודה שלי אני פוגש שתי עמדות פנימיות שמהן חשיבת היתר יוצאת. החוויה הזאת, של "אני לא מצליח ליהנות ברגעים הטובים", מגיעה כמעט תמיד מהעמדה שאני קורא לה "הבלש" - התחושה הסמויה שהעולם לא בטוח, שתיכף משהו ייפול, ושאם לא תהיה דרוך - תיפגע.
הבלש הוא לא קול חיצוני. הוא לא אויב. הוא חלק ממך שלמד להגן עליך בדרך הכי טובה שהוא ידע. הוא סורק את הסביבה כל הזמן, מחפש איומים, ומריץ תרחישים גרועים כדי שלא תיתפס לא מוכן.
הבעיה היא שהבלש לא יודע להבדיל בין איום אמיתי לבין רגע טוב. בשבילו, שקט = חשוד. יציבות = מלכודת. אושר = סימן אזהרה. ולכן דווקא כשהחיים נרגעים - הוא מתגבר. מישהו צריך לשמור. מישהו חייב להישאר ער.
כי זו לא מחשבה. זו עמדה. העמדה "העולם עומד לפגוע בי" לא יושבת בשכבה שאפשר להתווכח איתה בהיגיון. היא יושבת בתת-מודע, בשכבה שנבנתה הרבה לפני שהיית אדם מבוגר עם היגיון.
ולכן כל פעם שמישהו אומר לך "תהנה כבר, מגיע לך" - זה לא עובר דרך. ההיגיון שלך יודע שמגיע לך. העמדה שלך לא מסכימה. והעמדה חזקה יותר.
על שתי העמדות - הבמאי והבלש - ואיך כל אחת מהן מייצרת סוג אחר של חשיבת יתר, כתבתי בהרחבה בדף על הגישה שלי.
