מאת ידעאל חזן
מישהו אומר לך "וואו, אתה נראה מעולה היום". ובתוך שבריר שנייה, עוד לפני שהמילים בכלל שקעו, אתה כבר עונה: "מה פתאום, לא ישנתי בכלל, אני נראה זבל". או שאתה מסביר שהחולצה חדשה, או שאתה מחזיר מחמאה בחזרה במהירות כדי לסגור את השיחה.
וזה קורה בכל תחום. מישהו משבח משהו שעשית בעבודה - "לא, זה כלום, זה היה קל". מישהי אומרת שהיא מתרשמת ממך - ואתה מיד ממעיט, מוסיף הסתייגות, או משנה נושא.
מבחוץ קוראים לזה צניעות. אבל אתה יודע שזה לא צניעות. זו אי-נוחות אמיתית. משהו בגוף מתכווץ כשמחמאה מגיעה. כאילו קיבלת בגד יפה יותר מדי - ואתה לא בטוח שהוא שלך.
במחקר של פסיכולוגיה חברתית זה נקרא self-verification - הצורך של המערכת שלנו לקבל מידע שמתאים לתמונה העצמית הקיימת. זה נשמע הזוי, אבל זה מה שקורה: אנחנו מעדיפים מידע שמאשר את מה שאנחנו כבר חושבים על עצמנו - גם כשהוא שלילי - על פני מידע שסותר אותו.
כלומר: אם התמונה הפנימית שלך אומרת "אני בסדר, אבל לא משהו מיוחד" - ומחמאה אומרת "אתה מדהים" - נוצר פער. והמערכת שלך לא סובלת את הפער. היא חייבת לסגור אותו. יש לה שתי אפשרויות:
נחשו מה המערכת בוחרת כל פעם.
אם אתה בעל רגישות גבוהה - זה עוד יותר עוצמתי. כי מחמאה, אצלך, היא לא רק מילים. היא סוג של מבט. מישהו הסתכל עליך, ראה אותך, ואמר משהו. פתאום אתה במרכז - וזה חושף.
ואצל הרבה אנשים רגישים יש גם פחד שקט מאחורי כל מחמאה: "אם הוא חושב שאני כזה עכשיו - הוא יתאכזב אחר כך." אז עדיף למעט מיד, להוריד את הציפייה, לחסן אותו מראש נגד האכזבה. ככה גם לא נופלים מגובה.
תשים לב שזה בדיוק אותו מנגנון של "הבמאי" - עמדת "אסור לי להיפגע". אם אני מוריד את המחמאה עכשיו, אני שולט על הסיפור. אני קובע כמה אני שווה בעיניו, ולא נותן לו לקבוע את זה עבורי - וגם לא לשנות את דעתו אחר כך.
יש עוד שכבה. אם גדלת בבית שבו אהבה הייתה מותנית - התנהגת יפה, קיבלת חיבוק; טעית, קיבלת קור - אתה למדת משוואה מאוד ספציפית: שווה כשעושה, לא שווה סתם כי קיים.
ומחמאה על מי שאתה (לא על מה שעשית) מפרה את המשוואה הזאת. "אתה בן אדם מיוחד" זה לא "עשית עבודה טובה". זה משהו שאי אפשר להרוויח - וגם אי אפשר להבטיח שיישאר. אז המערכת דוחה אותו, כי היא לא יודעת מה לעשות איתו.
בגלל זה מחמאות מקצועיות ("עבדת יופי") לפעמים יותר קלות לקבל ממחמאות אישיות ("אתה אדם מקסים"). האחת מתאימה למשוואה. השנייה מפרקת אותה.
אם זיהית את עצמך כאן - השורש הוא ערך עצמי, לא נימוסים. על המנגנון המלא של איך זה נבנה ואיך בונים אותו מחדש, כתבתי בהרחבה בדף על ערך עצמי.
עוד מאמרים
