מאת ידעאל חזן
השבוע עמוס מדי. הראש מתפוצץ, הכתפיים כבדות, אתה ישן שש שעות שלוש לילות ברצף. הבן זוג שואל "הכל טוב?" ואתה עונה "כן, סבבה, סתם קצת עייף". חבר מציע "בוא אעזור לך עם המעבר דירה", ואתה שומע את עצמך אומר "לא צריך, אני מסתדר".
ואז אתה קורס לבד, בערב, כשאף אחד לא רואה. ובראש שלך רץ המשפט המוכר: "למה לא ביקשתי עזרה?"
בוא נדבר על זה. כי זה לא עצלנות, וזה לא גאווה. יש שם משהו הרבה יותר עמוק שקורה מתחת.
תחשוב על ילד קטן שמגלה שהוא מקבל אהבה כשהוא "ילד טוב, לא מטריד, לא בוכה, לא מבקש הרבה". ההורה עייף, לחוץ, טרוד - וכשהילד שקט ומסתדר לבד, ההורה מחייך. כשהילד בוכה או צריך, ההורה נאנח.
הילד לא מנתח את זה. הוא פשוט לומד את הכלל: להיות זקוק = להעמיס. להעמיס = לאבד אהבה.
זו לא בהכרח משפחה נוראית. לרוב זה בכלל הורים טובים, אוהבים, שפשוט היו עייפים או שלא ידעו לתת מקום לרגש. אבל הילד קלט את המשוואה, והמערכת שלו רשמה: כדי להישאר בפנים - תסתדר לבד.
עכשיו אתה בן 30, 40, 50. הילד ההוא עדיין בפנים. וכשמישהו מציע לעזור, המערכת שלו מזהה איום: אם תראה שאתה זקוק, אתה תפסיד את המקום שלך.
כשאני עובד עם אנשים על זה, אני שומע בדרך כלל שני קולות פנימיים שנלחמים אחד בשני - ושניהם עובדים נגדך:
הקול הראשון: "אני חייב להסתדר לבד." זה הבמאי שבפנים, זה שאומר "אסור לי להיפגע, אסור לי להיראות חלש, אני מנהל את כל החזית לבד". הוא לא נותן לך להיראות זקוק כי בעולם שלו, זקוק = פגיע = פתוח למכות. הוא לא סומך על אף אחד שיתפוס אותך אם תיפול, אז הוא פשוט לא נותן לך ליפול.
הקול השני: "אני לא רוצה להעמיס." זה הקול של הילד שלמד שאם הוא צריך משהו, מישהו יאבד את הסבלנות. הוא סורק כל פעם את הצד השני - כמה הוא עסוק, כמה הוא לחוץ, כמה הוא כבר נתן - ומחליט בשבילו שאין לו כוח. עוד לפני שביקשת.
החוק שלמדת בילדות עשה עבודה טובה - הוא שמר עליך. אבל היום, בחיים של מבוגר, הוא גובה מחיר יקר:
אם זיהית את עצמך פה, זה כנראה קשור לערך העצמי - למה אתה מאמין שמגיע לך, מה אתה מאמין שאתה שווה בעיני אחרים. על זה כתבתי בהרחבה בדף על ערך עצמי.
