מאת ידעאל חזן
שלחת מייל חשוב. עברו שלוש שעות. עדיין לא ענו. ואתה כבר קורא את הטקסט מחדש בפעם השביעית - מחפש מה היה לא בסדר.
אמרת משהו בפגישה. מישהו עיוות קצת את הפרצוף. כל השעתיים הבאות ניסית להבין אם זה היה בגללך.
שלחת סטורי. בודק מי צפה. לא בודק רק כמה - בודק מי בדיוק. ואם אדם מסוים לא צפה, היום שלך נדפק קצת.
אתה חי בתוך סורק מתמיד - מחפש אישור, רואה כל פרצוף, קורא כל טון. ורק אם המדדים האלה חיוביים - אתה מרשה לעצמך להרגיש שאתה בסדר.
תחשוב רגע על זה: כשאתה רוצה לדעת איך אתה נראה, אתה מסתכל במראה. אבל כשאתה רוצה לדעת אם אתה שווה - אתה מסתכל באנשים. אתה בודק אותם, לא את עצמך.
זאת הבעיה: המראה שבה אתה מסתכל כדי לראות את הערך שלך - לא נמצאת אצלך. היא תלויה אצל כל מי שאתה פוגש היום. ואם המראה אצל אחרים, אתה בעצם בן ערובה של מצבי הרוח שלהם.
ההוא היה עייף היום? הערך שלך ירד. ההיא לא ענתה בטון שציפית? הערך שלך ירד. הבוס לא חייך? הערך שלך ירד. אתה לא מודד את עצמך - אתה מודד את התגובות שלהם, וחושב שזה אתה.
אף אחד לא נולד עם סורק פנים מובנה. זה משהו שלמדנו. ברוב המקרים זה למד בגיל צעיר מאוד, מול הדמויות שהכי היו חשובות לנו - ההורים, המורה, החברים הראשונים.
בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא "תנאי ערך" (הקונספט של קארל רוג'רס). הרעיון פשוט: ילד מגיע לעולם עם צורך בסיסי להרגיש אהוב. ואז הוא לומד שהאהבה הזאת מגיעה בתנאים.
כשהוא בסדר, שקט, מצטיין, לא מפריע - הוא מקבל חיבוק, חיוך, גאווה. כשהוא לא - מקבל קור, אכזבה, תסכול. המערכת שלו עושה חשבון פשוט: אני שווה כשאני גורם להם להרגיש טוב איתי.
הילד הזה גדל. התנאים השתנו - עכשיו זה הבוס, בן הזוג, החברים ברשת - אבל המנגנון זהה. אתה עדיין בודק את הפנים שלהם כדי לדעת אם אתה בסדר.
כי זאת לא הרגל. זאת תשתית. העמדה הזאת - "הערך שלי נמדד במבט מבחוץ" - יושבת בשכבה עמוקה בתת-מודע. היא לא ניתנת לשינוי בהחלטה.
אתה יכול להגיד לעצמך מאה פעם "לא אכפת לי מה חושבים" - והמערכת תמשיך לסרוק פנים ברקע. כי להיגיון שלך אין גישה למקום שבו ההחלטה הזאת נחתמה.
וחשוב להבין: זה גם לא שאתה "אמור" לא לרצות שאנשים יאהבו אותך. כולנו חברתיים. העניין הוא לא לבטל את הצורך בחיבור - העניין הוא להפסיק להיות תלוי בו כדי לדעת שאתה שווה.
על הקשר העמוק בין ערך עצמי, ריצוי וחשיבת יתר - ולמה שינוי אמיתי מתחיל שם - כתבתי בדף על ערך עצמי.